בשנים האחרונות אני ניתקל אין ספור פעמים בחיוכים המרוצים והמדושנים של נציגינו בכנסת ובצה"ל לאחר חיסול מוצלח (ממוקד או משהו...) של מחבל/מנהיג/חייל ערבי וכדומה.
אין הרבה נושאים שמעוררים בו כל כך הרבה דחייה ובושה במנהיגיי.
נתחיל מזה שמוות, כזה או אחר, הוא מעניין, מעציב ונוראי.
אדם אחר מת / נרצח/ מסוקל (איך שתבחרו) כנראה בגלל "שהוא התחיל".
מי מילדינו שיגיע מהגן לאחר שפתח את ראשו של ילד אחר בפגיעת אבן מדויקת ויסביר המעשה ב"הוא התחיל" יחטוף היטב על המעשה והנימוק ייזרק מהחדר לאלתר.
אבל שמדובר במבוגרים ועוד "מהצד שלנו" "הוא התחיל" הופך לתירוץ לגיטימי.
איך ייתכן שלתוך המאה ה-21 הדרך המקובלת ביותר לפתרון בעיות היא עדיין רצח?!
ונניח ואכן זהו רצח מחיוב במציאות . נניח שאין שום דרך אחרת וחייבים לרצוח מה פתאום לשמוח?!.
הציפייה הבסיסית מנציג שלי היא שיאמר את הדברים הבאים:
"רצח הוא דבר נוראי והצורך לחסל אדם אחר הוא צורך מעוות. אנו חיים בזמנים מעוותים. זמנים שבהם אנו עדיין נדרשים להרג ע"מ לחיות. אי לא גאה, אני עצוב. אני עצוב על היתומים ועצוב על ההורים, עצוב בשביל הרעיה ועצוב בשבילנו-כולנו.
אני לא גאה, אבל נחוש! שכנינו צריכים לדעת, זה פיתרון רע, אבל לא נירתע מלהשתמש בו בנחישות ועקביות כל עוד נצטרך".
אני מצפה מהם למחוק את החיוך! זה לא משחק כדורגל וגם לא משחק מחשב!
את התוצאה של גישה מטופשת זו קיבלנו כאשר עמיר פרץ, אז שר הביטחון, הבטיח לנו "שנסראללה עוד יזכור אותו", אני בטוח שהוא כבר לא, אבל אני לא מסוגל לשכוח את הטיפשות והיהירות.
