שבילי היציאה מעבדות לחרות .

יותר מכל דבר אחר, סיפור יציאתנו ממצריים, הוא סיפור של אמונה. אמונה בכוחו של אדם להשתחרר מפחדיו ולצעוד באומץ אל חירותו האישית.
גיבור הסיפור המקראי הוא משה רבנו, שמסרב להאמין ביכולתו להוביל ולהנהיג. סיפורו הוא הסיפור של כולנו. גם אנחנו קצת מגמגמים כשאנו נדרשים לעמוד מול קהל... מפקפקים ביכולתנו לחולל שינוי ונדרשים לאין ספור הוכחות לפני שנאמין בעצמנו.

כמו משה, גם אנחנו, עבדים לדימוי העצמי הנמוך שלנו. דימוי שנוצר עקב שנים של השוואות, פחדים וסביבה שופטת.

חג החרות הוא הזדמנות מצוינת, אם כך, לבחון כמה מגישותינו המשעבדות ולנסות לסמן את שבילי היציאה לחירות.

דימוי אישי נמוך

אולי ההשתעבדות הגדולה מכולן. אנו חיים בסביבה תחרותית והשוואתית, המובילה אותנו, פעם אחר פעם, לחוות עצמנו "לא מספיק טובים".
ציונים לא מספיק טובים, גוף לא מספיק יפה, יכולת ביטוי לא מספיק רהוטה, חברים לא מספיק מקובלים וכדומה.
דומה כי ההרגל החזק ביותר של רובנו הוא להמעיט בערכנו וכאשר הרגל חזק  מספיק, הוא הופך לטבע וטבע, כבר קשה מאד לשנות.
זאת ועוד, אנו גדלים על ברכי נורמות חברתיות הגורסות שאהבה עצמית היא פשע נרקיסיסטי מסוכן ופרגון למעשינו חייב לבוא רק מאחרים.
כאשר הדימוי העצמי הנמוך הופך לטבע, מאבד האדם את חדוות היצירה וההעזה. כיצד אאמין ביכולתי ואעז ליצור בחיי את חלומותיי כאשר אני איני מספיק חכם/מוצלח/יכול?. מדוע שאבקש מאחרים לבטוח בי כאשר אני לא?.
שיפור הדימוי העצמי הוא בסיס הכרחי ליצירת שינוי.
על מנת שאבקש עבורי שכר הולם, סביבה אוהבת וזוגיות מעולה, עלי לבקש דימוי עצמי איכותי.

על מנת ליצור השינוי חייבו עצמכם למספר החלטות חשובות:
1.הקיפו עצמכם באנשים מפרגנים והוציאו מחייכם אנשים שאינם שמחים בשמחתכם. אתם הרי יודעים במי מדובר.
2.פרגנו לעצמכם לפחות שלוש פעמים ביום על דברים טובים שעשיתם.
3.רשמו את כל אותם הדברים שאתם "לא מספיק" בעינכם . מחקו מה ששייך לעבר והתחייבו לפעולות מתקנות ביחס לרשומות הרלבנטיות גם בהווה.

פחד מכישלון

רובנו למדים מגיל צעיר להימנע מכישלון בכל מחיר. החברה המודרנית יצרה עולם ערכים השוואתי, בו כל טעות מעידה על היכולת והופכת את הטועה ל"כשלון".
האבסורד הפך לנורמה וכך ילדינו "זוכים" לציון "ניכשל" בבית הספר, לפני שהספיקו לפתח ולו מעט הכרה עצמית מספקת.

הערך המוביל בחברה שכזו הוא "סבירות" ואנו לומדים להישמר משינויים ופעולות הדורשות העזה.

אין זה פלא, אם כך, שרוב בני האדם מחזיקים בעיסוק שאינו מספק אותם ונמנעים מאתגרים שמשמעותם יציאה מ"איזור הנוחות" הבטוח. 
זוהי עבדות אמיתית, כאשר הפחד הוא אדוננו הכול יכול.

כדי לפעול מעבר לכישלון, ניתן להפנים מספר תובנות חשובות:
1.התוצאות אינן בשליטתנו, רק הפעולות. הצלחה משמעותה עשייה והעזה.
2.את מה שיש לנו, כבר יש לנו... כאשר מנסים, מקסימום זה מצליח!
3.כישלון אמיתי משמעותו תקיעות והתמסרות לפחד.
4.לזכור שכשלון הוא רק טעות וטעויות הן הבסיס לתיקון צמחיה.

איך מתאמנים? פשוט עשו כל יום דבר אחד שמצריך מכם אומץ.
 
להיות רצוי בכל מחיר

את חווית אובדן החירות הזו כולנו מכירים היטב.
על מנת לזכות בהכרת הסביבה אנו מוותרים על שחשוב לנו, על דעותינו ופעמים רבות גם עם עקרונותינו.
אנו מרצים את המשפחה, בני זוגנו, חברינו וילדינו.
הויתור העצמי יוביל, ברוב המקרים, לתסכול, ריסוק הדימוי העצמי ופעמים רבות לניתוק ונטישה.

הריצוי נובע מהצורך להיות אהוב ולקבל אישור לכך מהסביבה.
הבעיה מתחילה כאשר תג המחיר הצמוד לאישור הסביבה גבוה עד כדי אובדן הכבוד והערך העצמי. 

איך אחרת?
1.כאשר הינכם חווים תסכול, עצרו וחייבו עצמכם לפעולה אוטנטית המיטיבה אתכם.
2.היו מוכנים לשלם את המחיר.
3.בדקו לפני כל פעולה למען האחר, האם היא באה על חשבונכם.

לסיכום, נחזור שוב לרגע לסיפור יציאת מצרים.
עבדות היא הרגל חזק וממכר . דור המידבר נאלץ להסתובב בו כ 40 שנה על מנת להשתחרר ולצאת באמת לחירות.
הזמן שנידרש על מנת לצאת מעבדות המצרים היה קצר באופן משמעותי מהזמן שנידרש על מנת לוותר על הרגלי העבדות לאחר היציאה ממצריים.
היו סבלניים...